ערב יום הזיכרון תשפ"א
רגע לפני שנחגוג את יום העצמאות, נתכנס בבתי-העלמין לזכור את אלו שהקריבו את חייהם למען הקמת המדינה והגנתה.
אך היום איננוּ רק חולקים כבוד לאלו ששילמו את המחיר הנורא מכל.
אנו שבים ומתחייבים להיות ראויים לקורבנם. אנו נשבעים לקיים כאן חברה צודקת ומאוחדת שתשקף את הערכים שלאורם חיו.
יום הזיכרון, במובן הזה, לא נועד להזכיר את קיומם של אלו שאינם עוד בלבד.
הוא מצווה עלינו לזכור את חוב הנצח כלפיהם. את חוב החיים עבור אלו שהותירו מאחור חלומות, תקווה, משפחות, ועתיד. עבורנו. עבור כולנו.
קירות הנופלים באתרי ההנצחה ובתי-העלמין בישראל, יעידו כאלף עדים על כובד משא השכול של החברה הישראלית. ההתיישבות הכפרית נוטלת חלק מרכזי בנשיאת משא זה, כפי שיודעות משפחות רבות. היום, יותר מבכל שנה, מרכז השלטון האזורי בישראל מבקש לחבק אתכן, לאהוב, ולהתייחד עם זכר יקיריכן.
אימהות ואבות, אחיות ואחים, אלמנות ואלמנים, בנות ובנים שכולים יקרים, בני משפחה, זכיתי להכיר רבים מכם מקרוב, עת שימשתי יועצו הבכיר של שר הביטחון בזמן מערכת "צוק איתן". הכרתי את גבורת בניכם ובנותיכם. למדתי גם על גבורתכם שלכם בלילות ארוכים של חוסר-ודאות, ברגעים מטלטלים שבין תקווה לשכול. רגעים אלו נצרבו בי לעד. לנצח אזכור את המבט בעיניכם בימי האבל. לא אשכח אותו, לא אשכח אתכם, לעולם.
יהי זכרם של הבנים והבנות נצור בליבנו לדור דור.
